יום-ים בקיאק: מראש הנקרה לשדות ים

יום ראשון, 27.5.2019, 05:43, חוף בצת, אכזיב-ראש הנקרה. מתחילים

הקיאק על שפת המים. מזווד כדבעי. הדרייבגים קשורים ומאובטחים, חטיפי האנרגיה עומדים-הכן באפודי הציפה, בקבוקי השתיה האיזוטוניים מונחים מאחורי דוושות הלחיצה, הכובעים, משקפי השמש וקרם ההגנה – ממתינים לתורם להישלף, להימרח, להיחבש ולהתמשקף – כשהשמש תעלה.

צילומי הסלפי צולמו. המציל נם בסוכתו. החוף נסרק. לא הותרנו דבר מאחור. חיוכים נרגשים, האחד אל השני, אני לוחץ Start על השעון המודד את המסע, מחליקים ידיים ב'כיף' ומרימים את קיאק הסרף-סקי הלבן-בוהק, הארוך והיפהפה בדרכינו למים.

אם היינו דמויות מסרט מצויר, היינו נושאים את הקיאק, רצים בכל המהירות… נתקעים בקיר ונופלים.. המומים.

חודש וחצי קודם לכן. האסימון

לפני כמה ימים, יצאנו לטיול מאתגר בנחל-דרגות. 3 אבות ו-7 ילדים, מ-4 משפחות. הטיול במסלול שנחשב מהקשים והאינטנסיביים בנחלי הדרום – היה נפלא. עשרות גבי מים קרים, בולדרים גדולים ביניהם, קפיצות, השתלשלות בחבל ושחיה, כל היום.

10 שעות עמוסות.

כמה ימים לאחר מכן, מיכאל יצא למסע מים-לים, עם בנו, אופק. 3 ימים, עם התרמיל על הגב. שמעתי ממנו קצת לפני, ואחרי. כשחזר, נפל לי האסימון.

יום ראשון, 06:20, חוף בצת. מתאוששים.

אנחנו על הקיאק, 200 מטר בתוך הים, מול חוף בצת. הים גלי למדי. אנחנו עם הרגליים מחוץ לקיאק, מאזנים, מתנשפים כמו אחרי ריצה של 10 ק"מ. מסדירים נשימה.

חודש קודם לכן. האתגר.

נזכרתי שהאתגר שסומן ליומולדת 50, טרם בוצע. ואולי הפציע הפרטנר האולטימטיבי.

"שומע", סימסתי למיכאל "יש לי אתגר חדש בשבילך"

–       אני בפנים. דבר אליי

–       (עם חיוך מתרחב) חתירה מרתונית

–       מצוין, במה המדובר?

–       (נרגש כמו נערה בת 17 לפני טקס הפרום) חתירה מראש הנקרה, עד לשדות ים. ברצף. מתוכנן ליום שישי ה-31.5, יום לפני היומולדת שלי. מה אתה אומר?

–       (המתנה)

–       (כוסס ציפורניים עד המרפק)

–       אגב, כמה ק"מ זה?

–       80-85

–       נשמע מעולה!

–       גדול!

–       דרך אגב, מה אתה אומר על זוגית (יענו סירה זוגית. קיאק זוגי)?

–       הופה. רעיון מעניין. נדבר.

בערב, מיכאל חוזר אליי עם סקנד ת'וטס – תגיד, זה הולך להיות מהנה או מענה?

"בעיקר מענה", הרגעתי אותו.

"יופי", הוא נרגע. ידעתי ש"יש פה סגירה".

יום ראשון, 06:30, חוף בצת. מתחילים

רטובים, מאוששים קמעא, מכניסים הרגליים לקיאק ומתחילים לחתור. אנחנו בעיכוב של 45 דקות. ב-6 בערב, כך לפי התכנון הראשוני, כבר לא נגיע לשדות ים. לא נורא. שרפנו 45 דקות מתוך שעתיים ספייר, עד לחשיכה של 8 בערב.

חצי שעה קודם-לכן. המאבק

נכנסים להשיק. גלי החוף בינוניים עד גבוהים. לא מסודרים. ברור לנו שצריך לעבור אותם, לפני שמתיישבים. אני מושך מלפנים, מיכאל דוחף מאחור. צועקים אחד לשני כי לא שומעים. הכל בגלל הרוח.. עוברים גל ועוד אחד ועוד אחד. כשכבר רוצים להתיישב, נמרחים על הסלעים. שוב ושוב, עד שמחליטים לסגת. חוזרים לחוף, מתנשפים. הבקבוקים מפוזרים במים. משקה איזוטוני אחד אבד לנו. אותי זה קצת מטריד.

נחפש מקום אחר, עם זרם חוזר (הזרמים שמושכים לתוך הים).

מוצאים מקום מוצלח יותר, 50 מטר דרומית. נושאים את הקיאק לנקודה החדשה. בדרך מוצאים את הבקבוק האובד. ואני חושב – כמה מעט נדרש כדי לגרום לי לחייך..

נכנסים מלאי מוטיבציה וטקטיקה מתוחכמת ששוב מתנפצת אל הגלים המסיגים אותנו לאחור. שוב על החוף, מפלס האנרגיה הולך ופוחת..

מנתחים. עכשיו לא נעבור אותם. נמתין לכמה שניות של הפסקה, נתיישב, נחתור ונעבור.

התיישבנו, ספרינט ראשון להיום, מדלגים מעל הגלים ו..עוברים. הצלחנו. יש! ואני רק חושב לעצמי – כמה פשוט הכל היה, אם היינו נשארים עם הקיאק הימי, הטוב והמוכר לי..

ארבעה שבועות, ארלייר. סרף-סקי?

תגיד, אומר מיכאל לאחר שאני מעדכן שעוד אין לנו קיאק זוגי, מה דעתך שנחתור על סרף זוגי?

[הסרף – קיאק צר ומהיר כמו שד, גולש נהדר על גלי העומק. אה, וגם חתיך. הבעיה היחידה היא, שלא עליתי עליו מעולם. החתירה עליו שונה מאד, הישיבה אחרת, התנועות אחרות, השרירים כואבים אחרת, המשוט שונה..]

מייד נזכרנו, שלפני כמה שבועות, בעת מסע חתירה משותף במקסיקו, דיברנו על כך שאתחיל לחתור בסרף. מיכאל התנדב להעביר לי שיעור. אז הגיע הזמן..

יום ראשון, 07:40, סוף נהריה. עכו, היר ווי קאם

קצת יותר משעה של חתירה רציפה, הקצב טוב. השארנו את המאבק של בצת להעלות אבק, מאחור. מצב הרוח מרומם. הים אמנם גבוה, אבל אנחנו בזון – קאצ' עמוק, רוטציה מהמותניים, רגליים לוחצות, 4-ראשי עובד חזק, ידיים פחות, בעיקר הבטן והגב. אני משחזר את כל ההנחיות מ-3 החתירות המשותפות ואת סרט סדנת החתירה של אלוף העולם אוסקר צ'לופסקי, ששלח לי מיכאל. שעה וחצי של הרצאה (!). עיגלתי פינות וחתכתי לאחר שעה. כמובן שלא שיתפתי בכך את המורה אולגה.

שלושה שבועות ליום ה-ע'. אלכס

אוקי. אז סרף-סקי. אבל אני לא מכיר סרף זוגי. לא ראיתי כזה. "תן לי לבדוק" אומר מיכאל וחוזר אחרי רבע שעה עם מספר טלפון – הנה, זה של אלכס. הוא חתר פעם במועדון. תבדוק אם הוא יהיה מוכן להשאיל או להשכיר לנו.

איך אני 'נופל' ככה על אלכס, חשבתי לעצמי, אבל מה לא עושים בשביל מיכאל, כדי שיוכל לבוא לחתור איתי.. הוא כל כך רוצה..

אלכס המקסים – הסכים מייד. בואו לקחת אותו. מציע שתיקחו קצת קודם, להתאמן..

יום ראשון, 07:45, סוף נהריה. הפסקת שתיה

שעה ועשרה של חתירה טובה. בדיוק 10 ק"מ מאחורינו. הפסקה של 5 דקות – משקה איזוטוני, חטיף חלבה, ולדרך. המקטע הראשון – 18 ק"מ עד למפרץ של עכו. עוד כ-50 דקות, עד לירידה ראשונה לחוף.

חותרים.

לפני קצת יותר משבועיים. התאריך

תאריך החתירה הוקדם בשבוע ליום שישי ה-24.5. זה היה כדי להשאיר עוד שבוע לפני סיום היובל הראשון שלי, כגיבוי. למקרה שמזג האוויר לא ישתף פעולה. ואכן, מזג האוויר לא אכזב, וכצפוי – לא שיתף פעולה. ליום שישי תוכנן לנו שרב קשה אך המכשול העיקרי היה רוחות דרומיות שיכו בפרצופינו. זה לא יעבוד.

בשבת, השרב צפוי להישרב והים יהיה גבוה.

בראשון, הוא צפוי לרדת מעט, ובעיקר – יהיו רוחות צפוניות במשך מרבית היום. טוב לנו צפוניות. קבענו. ניסע צפונה בשבת. נישן על החוף ונצא עם אור ראשון.

ורק הדס, שהביטה במכ"מ אמרה לי – הים הולך להיות גבוה ביום ראשון. לא יירד כל כך מהר..

יום ראשון, 08:20, עכו. נמל עכו

מתקרבים לנמל. הים גבוה, החומה יוצרת גלי הדף גדולים. עולה החשש שלא יהיה לנו היכן לרדת. אם לא נמצא מקום טוב לרדת, נעשה הפסקה נוספת – על המים, לקראת החצייה הארוכה של מפרץ חיפה. שנינו מסכימים שבשום פנים לא נחזור על החוויה של הבוקר, עם המאבק בהשקת הקיאק. עוד לא ידענו מה ממתין לנו, אוטוטו..

לשמחתינו הנמל מוגן, והירידה אליו נוחה. השמש יצאה. נמרחים ומתמשקפים.

הפסקת טעינה. של אוכל ובעיקר – של הטלפון והשעון.

הפתעה: באחד הדרייבגים שלי, שוחה כל האוכל. כיכר לחם שלמה, פרוסה לתשעה סנדוויצ'ים (מלוח / מתוק / חלבון.. X3) – הולכת לפח. נחלוק ונצטמצם.

השעון והטלפון נכנסים לעמדת הטעינה (שקית אטומה בתוך שקית אטומה, או כך אני חושב) ונקשרים לסיפון. יוצאים לדרך.

לפני קצת פחות מ ״קצת יותר משבועיים״. המורה אולגה

במהלך השבועיים האחרונים, עבדנו על הזוגיות. לראשונה בחיי, עליתי על הקרש המתנדנד, המכונה לעתים, סרף סקי. תחילה עם המשוט שלי.

אני מאחור.

מתיישבים וחותרים. מתנדנדים ללא הפסקה. מחליפים מקומות, והנדנוד נרגע. מיכאל מאזן מאחור, ואני מתרגל טכניקה. מיכאל משלב עיני נץ, מקצוענות של מורה רוסיה לפסנתר ודיקציה חברית של מורה פולניה ללשון. ״אולגה״.

התנועות משתפרות ומתארכות והמורה נשמעת מרוצה. בכל פעם שאני מציץ בשעון (כדי לבדוק את המהירות והמרחק, מתכנן את המסע הצפוי לנו), אני חוטף.. לפעמים – מילולית בלבד..

לאט-לאט, אנחנו נכנסים לסנכרון ולקצב נכון.

יום ראשון, 08:35, נמל חיפה. החצייה

מחוייכים וטובי לב, אנו נארזים לתוככי הקיאק, משיקים ויוצאים לחציית מפרץ חיפה. אנו מנווטים – הישר לכיוון הבית המיוחד היושב לחוף הים, על הפינה הצפון-מזרחית של הנמל – המרכז לחקר ימים ואגמים. הראות טובה והמרחקים בים – מעט מבלבלים. המבנה נראה היטב. אבל המרחק הוא כ-14 ק״מ.

הים ירד משמעותית. האם זה המפרץ, המגן עלינו, או שמר נפטון התרכך קמעא? לוקחים מה שנותנים לנו ואנו מאושרים על הים הרגוע. 18 ק״מ מאחורינו ואנו פותחים במקטע השני. החצייה שקטה למדי. 3 אוניות ענק לפנינו. עוגנות.

לפתע נשמעת צפירה. חדה, ארוכה. מהסוג המבהיל. כמה שניות של התחבטות. אניית הענק שמשמאל (כלומר, נמצאת בתוך המפרץ, פניה – החוצה) מתחילה לנוע. היא כ-חצי ק״מ מאיתנו. האם היא צופרת לנו, היבחושים?

עצרנו. ברור שעצרנו. גם הצפירה פסקה. מפלצת הפלדה חולפת על פנינו ואנו ממשיכים. יוצאים מהמפרץ, והים הולך ועולה.

אנו מגיעים עד לבניין לחקר הימים ומחפשים את החוף השקט (חלפנו על פניו, בטעות. כך מסתבר..). לא מוצאים. מחפשים חוף לפריקה ומנוחה – אבל כולם סלעיים וגועשים מאד. 32 ק״מ מאחורינו, בים גבוה. מיכאל מציע שנרד להתרעננות בים.

  • נוכל לעלות בחזרה בקלות?
  • ברור, עונה מיכאל ושוכח עם מי הוא מדבר..

שבוע לפני.. הנסיעה וההפגנה

רן שביב נבחר בקפידה להיות הנהג שלנו. זה שיבוא איתנו באמצע הלילה עד לראש הנקרה, וייקח את הרכב בחזרה. כשניגשנו לבחור את הנהג, ידענו שלא נתפשר. העמדנו 3 דרישות נוקשות והיה ברור לנו שלא ניסוג מהן. על הנהג:

א. להיות בעל רישיון נהיגה בתוקף

ב. עם דופק

ג.  להסכים

אוקי, זה לא שהיו מאות קופצים על המשימה, אבל רן היה הראשון שעמד בכל התנאים. בינגו.

במהלך השבוע האחרון, תכנוני החתירה השתנו פעמיים ביום, בהתאם למזג האוויר. גם ההפגנה הגדולה שתוכננה למוצ״ש, גרמה לכולנו לסקנד ת׳וטס. בסיכומו של דבר, ידענו שלושתינו להעמיד את סדרי העדיפויות הראויים – הדוניזם אסקפיסטי פירסט. דמוקרטיה, שוויון, עתיד ילדינו – לייטר. ניסע בשבת בערב, נישן על החוף. יהיה דיסקו.

יום ראשון, 10:30, נמל חיפה. בגלים

ראשון ירדתי אני. המשימה – לגלוש מעדנות לים, בלא להפוך את הסירה, מיכאל, התיקים.. ובכן, גלשתי. כמו ביבי במרכז הליכוד. קלל.

הרשמתי. בעיקר את עצמי. שחרור. כייף.

  • יאללה, עלה לסירה, תאזן ואני ארד.

קפצתי בקלילות ובזריזות של עז הרים.

שנינו במים. עז הרים קשישה מעט.. צחוקים, כייף, סבבה. עולים לסירה. מנסים לפחות.

כשאני עולה ראשון, אני לא מצליח לאזן את העלייה של מיכאל. כשמיכאל עולה ראשון, ובכן, אני מנתר בקלילות וזריזות של עז הרים.. קשישה, כאמור.

הרבה מאמץ וזמן, על מעט הצלחה.

כן, אומר מיכאל, על זה שכחנו להתאמן.. אהה.. 20 דקות עוברות עלינו בנעימים והופ – אנחנו עמוק בגלים. זה לא יילך..

שוחים לחוף. משחררים את הקיאק שמגיע – בריא ושלם – לחוף. אנחנו שוחים ומתגלגלים בגלים, נמרחים מעט על הסלעים ולשמחתינו – יוצאים ללא פגע.

מתארגנים על החוף, מתאוששים ומבינים מהר מאד – מהחוף הזה שכולו מסולע וכאשר גלי החוף גבוהים, לא נוכל לצאת עם הקיאק. לא היום.

מוצ״ש. על החוף

נוסעים צפונה. נוחתים בחוף בצת ב-22:30. פורקים את הקיאק, פורשים אוהלים, מתארגנים בחשיכה.

פורקים

לפתע קריאה מכיוון החוף הצמוד לנו, מדרום.

  • אתם לא יכולים לישון פה
  • למה?
  • זו שמורה. יש כאן הטלות של צבים בעונה הזו. תקבלו קנס גדול…

יום ראשון, 11:30, חוף טירת הכרמל. על הכתפיים

מביטים דרומה וצפונה – סלעים לרוב. מעלינו, הטיילת. החלטנו לצעוד דרומה ולחפש חוף. מקווים שיש אחד, קרוב לפה. צועדים 10 דקות. סלעייה אינסופית.. נראה שישנו חוף בהמשך. רחוק.

חוזרים לקיאק. קונסיליום קצר –

45 דקות מתוך השעתיים ספייר שהיו לנו – הלכו על הכניסה הקשה לים, בבוקר. הזמן שהולך כעת לאיבוד, ככל הנראה, לא יאפשר לנו לסיים את המסע, לפני החשיכה. מה האפשרויות?

  • לחדול. קול איט א דיי. להזמין חילוץ, להעמיס את הקיאק ולחזור הביתה בבושת פנים. כמובן שזה היה המהלך הסביר לעשותו.
  • לקשור את הציוד, להעמיס את הקיאק על הכתפיים, לצאת למסע שאיננו יודעים את סופו, לקוות שנמצא חוף סביר להשקה, להיכנס מיידית למים, לקצר לאפס את ההפסקות, להתפלל שההקפה של עתלית לא תהיה נוראית ולסיים את החתירה בחושך. אם נצליח.

כמובן שבחרנו באופציה ההגיונית, אופציה ב׳. כי לחדול זה לא בשבילנו. ובושת פנים, עוד פחות.

מעלים את הקיאק לטיילת, מרוקנים מהמים, קושרים את הציוד מחדש, קושרים את המשוטים, מעמיסים על הכתפיים, ויוצאים לדרך. צעידה קצת מוזרה ואני חושב על היפוך היוצרות ועל כך שהארגונומיה של הקיאק כל כך מדויקת ומדעית, אבל רק כשהוא במים. הוא לא תוכנן לצעוד בטיילת חיפה כאשר מתחתיו מתנדנדות 2 כתפיים, בהפרש גבהים של 20 ס״מ..

לאחר כחצי שעה ו-2 ק״מ, הגענו ליעד.

פתיחת תיקים, ארוחה חטופה, ואני מגלה שהטלפון שלי רטוב בדרייבג.. חי חי.. מצחיק מאד. לא מתפקד. אין ברירה – הפוסטים יעלו ממכשיר הגיבוי שסחבתי, הקרוי ״הטלפון של מיכאל״.

מוצ״ש. חצות

צועדים בלילה, מחפשים חוף קרוב אשר מותר לישון בו. סופו של דבר, מסכמים עם סטפן, הבעלים של החוף הצמוד לנו – שנפרוש אצלו את האוהלים שלנו, תמורת סכום סימלי.

קפה ועוגה, בירה וטקילה. פורשים לישון – אחד בלי אוהל, אחד בלי שק״ש, אחד בלי מזרן.

לילה.

יום ראשון, 12:30, חיפה-עתלית-נווה ים. בהקפה

השעה 12:30, 6.5 שעות בדרכים, 37 ק״מ מאחורינו ואנחנו די מותשים. הגוף מתחיל לשדר עייפות. לפנינו עוד כ-45 ק״מ. אכלנו כמה חטיפים ויוצאים לים.

טוב להיות שוב על הסירה. בשעתיים האחרונות, נאבקנו בגלים, שחינו וסחבנו את הסירה על הכתפיים. טוב לחזור ולחתור. הים ממשיך להיות גבוה. אנחנו נכנסים לזון. המורה אולגה מזכירה – ״ערנל׳ה, תאריך תנועה בבקשה.. או.. יופי, אני מאד מרוצה ממך״.

אנחנו חייבים לקצר הפסקות ולנסות ולהשיג חלק מהזמן שאבד.

תכנית החתירה המקורית הייתה – כ- 8-10 ק״מ עד לעתלית, מנוחה על החוף ו-14 ק״מ שיוקדשו להקפת הבסיס הצבאי. הבסיס הצבאי השוכן שם, אינו מאפשר להתקרב אליו. רשמית, נידרש ליציאה מאד עמוקה אל הים, של כ-5 ק״מ, וחזרה, כדי שלא לחתור בקרבת החוף. אין לנו מושג מי יפנה אלינו ועד כמה ירחיקו אותנו. ענין של מזל.

בכל מקרה, ידענו שנוותר על הירידה אל החוף שמקדימה את ההקפה ותכננו כ-25 ק״מ של חתירה רציפה – כ- 3 שעות אינטנסיביות.

לאחר כשעה של חתירה, אנחנו מגיעים לפאתי הבסיס בעתלית. החלטנו להתרחק מקו החוף, פנימה כדי שלא למשוך תשומת לב. הסירה מנווטת ב-45 מעלות לכיוון דרום-מערב.

מסתבר שזה עבד. נכנסנו לעומק הים בין 500-1,000 מטרים, וזה הספיק. הקצב מהיר מאד. הים אמנם גבוה אך רוחות צפוניות חזקות נושפות בגבינו. למרות העייפות אנו חותרים בקצב של כ-9.5 קמ״ש.

ב-2 בצהריים, אנו מגיעים לנווה ים, מצידה הדרומי של עתלית ויורדים למנוחה לחוף.

52 ק״מ מאחורינו. עוד 23 ק״מ לסיום. מתחילים להריח..

יום ראשון, 4 בבוקר. כבר מתחילים

קמנו. מיכאל-ללא אוהל ישן נהדר. ערן-ללא מזרן נמנם נים-לא-נים ורן-ללא שק״ש רעד ושקשק..

מתקפלים ומעמיסים על הרכב. רן יוצא חזרה, אנחנו מסיימים את הקפה ומתארגנים לתזוזה – הקיאק על שפת המים. מזווד כדבעי.

יום ראשון, 14:30, נווה ים – חוף דור – שדות ים. פוש ארוך-ארוך אחרון

יוצאים לדרך. הים סוער למדי. אנו עוברים יפה את גלי החוף ואני מנווט אותנו עוד ועוד לעומק, כדי שלא להתערבב בגלי החוף האגרסיביים. עצירת הפסקה אחרונה בחוף דור, 14 ק״מ לסיום. אנחנו מותשים למדי אבל יודעים שזה יצליח.

ב-16:00 יוצאים דרומה. נעצור עוד פעם או פעמיים בדרך – על המים. בשעה האחרונה, חלה האטה. שנינו מרגישים היטב כל שריר בגוף – ה-4 ראשי, הברכיים, העכוז, מותניים, תלת-ראשי, שכמות, כתפיים, צוואר. הכל כואב. מריחים את האורווה ואת הסוף.

ב-18:05 אנחנו נוחתים על החוף. איילת ו-2 מהבנים באו לקבל את פנינו עם אוכל ושתיה. סיימנו.

זו הייתה חוויה אינטנסיבית וארוכה ושנינו נזכור ממנה בעיקר – את הקשיים והמכשלות ואת הנחישות ומצב הרוח החיובי ששמרנו עליו לאורך כל היום הזה.

— סיום —

פורסם על ידי Eran Cohen

רוכב, כותב, חותר, בוחר (אופוזיציה בעיקר) ,יותר מחפש פחות מוצא חוזר, ושש לספר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: