צופה בסרט

״אמאאא!״, אני קורא, קצת צועק, ״את יודעת איפה העניבה שלי?״. בינתיים אני מתחיל לקפל שרוולים. עוד 3 ימים יש לי יומולדת 12 וכבר קיץ, אז נהיה ממש חם במדים האלה, של הצופים. אני חייב לקפל שרוולים. השנה, אני כבר עושה את זה לבד.

אני זוכר, שהייתי ב-ד׳, אמא הייתה מקפלת לי את השרוולים. שנה שעברה, ב-ה׳ כבר מדי פעם ניסיתי לבד, אבל תמיד בסוף אמא קצת עזרה לי. השנה – ברור שאני עושה את זה לבד.

את שרוול שמאל קיפלתי מעולה, ככה עם קפלים גדולים כאלה, אבל תמיד בצד ימין זה קשה, כי זה עם יד שמאל. יוצאים לי קיפולים קטנים כאלה מעצבנים, גם זה לא יפה וגם לא נוח וגם, הם לפעמים לא מצליחים לעבור את המרפק, וכל הזמן נופלים לי וזה מעצבן וגם זה בכלל לא כל כך מקופל, בסוף.

״לא יודעת״, היא עונה לי מהמטבח, ״בדקת מתחת לערימת בגדי הספורט שזרקת על הכסא? אולי הם מסתירים אותה?״ אני מרים את הבגדים ומתחתם נמצאת כמובן העניבה הכחולה. אני שונא את זה שתמיד היא מתחילה ב״אני לא יודעת״ ואז היא בסוף יודעת בול.

״אמאאא, ואיפה הכרטיסיה?״

אני שם את העניבה הכחולה – לבד, ונזכר איך בשנה שעברה ממש לא הצלחתי לסדר לבד את העניבה. השנה, אפשר להגיד שאני כבר די גדול, עוד שבועיים גומרים את הבצפר ואני עולה לחטיבה. אנחנו הכי גדולים עכשיו בבצפר.

״אני לא יודעת, אולי על השולחן שלך בצד ימין, איפה שכל הפ׳צ׳פקס״, אמא אומרת ואני מסתכל איפה שכל הפ׳צ׳פקס וישר רואה את הכרטיסיה, כמובן. יש לי עוד חור אחד ובגלל שהיום יום שישי, זה יספיק לי. אני צריך ליסוע רק בהלוך, כי בחזור זה ברגל. בכל מקרה, צריך לקנות חדשה.

בכלל, איזו מן מילה מוזרה זו פ׳צ׳פקס, כלומר אין לה שום פירוש אבל היא מתארת בול את כל מה שהיא כוללת. כי זה באמת פ׳צ׳פקס. אף מילה אחרת לא מתאימה פה.

טוב, מוכן לצאת.

״יש לך 50 שקל? אני חייב כרטיסיה חדשה״. אני נזכר ששנה שעברה זה עלה 100 לירות ואז שינו את זה לשקל וזה בבת אחת נהיה 10 ועכשיו עוד פעם זה עלה ממש ועכשיו זה 50. נראה לי שהיו יכולים להשאיר את הלירות כי תיכף זה בטח יהיה 100 מחדש.

חודש שעבר זה עלה 30 ואבא או אמא הסבירו לי שזה בגלל הגיפלציה או משהו כזה. לא יודע למה זה קשור, בכל מקרה – זה דבילי.

אמא נותנת לי 50 שקל ועד שאני מקפל אותם ושם בכיס, היא כבר מספיקה להגיד כמה יפה אני כבר מקפל את השרוולים, לקפל לי את השרוול של יד ימין (״רק מסדרת לך את זה, קיפלת יפה מאד״), ליישר לי את הצווארון של החולצה, איפה שהעניבה, מאחורה ואני יוצא.

אני מתחיל לרוץ במדרגות. מקומה שניה יש 4 קטעים של מדרגות – 9, 9, 9 והאחרון, שקרוב לרצפה – רק 7 מדרגות. כבר שנתיים, אני חושב, שאני רץ אותן בזוגות. השנה התחלתי אפילו בשלשות, אבל זה יוצא פחות מהיר. באחדים אני ממש לא יורד, כי ככה זה כל הזקנים פה. בזוגות, הכי כייף.

יוצא החוצה. אנחנו הבית השלישי מהדואר. ככה אבא ואמא מסבירים לאנשים שלא יודעים איפה אנחנו גרים. אז עכשיו אני עובר את ״פיתולי ירושלים״ שזה שביל שהולך ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה, בין 2 מדשאות ואנחנו תמיד עושים אותו מהר באופניים ומודדים מי הכי מהיר, אבל שאסור ליגוע בדשא.

אחרי שגומרים את זה, מגיעים לדואר, בקצה השכונה, ויש עוד קטע קצר עד לתחנה.

בינתיים, אני חושב על זה שיש עוד 3 ימים עד היומולדת שלי. כי אני בראשון ביוני. זה תמיד מצחיק אותי שאני הייתי הראשון ביוני. ממש הראשון. למרות שנולדתי בערב ואני די בטוח שיש עוד ילדים שנולדו באותו יום לפניי. אבל זה לא משנה – אני הראשון! ביוני.. חח..

אני מחשב שיש עוד 26 ימים של לימודים עד סופהשנה, לא כולל שבתות, לא כולל את יום סיור של״ח שזה לא ממש לימודים וגם, את היום האחרון, ה-30 ביוני, שזה היום של הבחירות. קצת מצחיק אותי, אבל אומרים שהבחירות לכנסת יהיו דווקא אצלינו בבצפר. כולם יבואו לבצפר שלנו, אפילו אנשים זקנים, ויצביעו שם. כי שם יסדרו להם להצביע. ולדעתי זה די דבילי שכל האנשים יבואו לבצפר, ועוד לבצפר שלי – כדי להצביע. היו יכולים פשוט להתקשר אליהם ולשאול מה הם רוצים.

עוד 2.5 דקות אני אגיע לתחנה, כלומר זה בדרך כלל הזמן, משאני יוצא מהשכונה, ועד לתחנה. אני מסתכל בשעון קסיו שלי החדש, שאבא ואמא קנו לי ליומולדת אבל אבא הביא את זה מחו״ל כבר לפני שבוע ונפלט לו בטעות שהוא הביא לי ליומולדת ואמרתי שאני חייב את זה עכשיו ושזה דבילי לחכות עוד שבוע, אם השעון כבר כאן. זותומרת, השעון לא יודע מתי היומולדת שלי, אז מה אכפת לו שאני אקח אותו כבר קודם?

בסוף ההורים שלי השתכנעו וסיכמנו שאני אחזיר אותו לקופסה ביומולדת כדי שהם ייתנו לי אותו מחדש, כי זה בעצם המתנה שלי.

הגעתי בזמן. מחכה ל-קו 68 . בינתיים אני חושב על הילד הזה, אורון ירדן, שחטפו אותו. כל ערב אנחנו רואים בחדשות שעדיין לא מצאו אותו ושמבקשים כסף כדי להחזיר אותו. תמיד בזה אמא שלי בוכה ואבא שלי נהיה רציני ואומר שהוא גם רוצה לשמוע ואחרי זה הם מחבקים אותי חזק. אני יודע שהוא בכיתה ה׳, אז הוא קצת קטן, אבל הסבירו לנו שוב ושוב, שאסור לעלות לאוטו של אנשים שלא מכירים. ואני כבר בכיתה ו׳ – אז אני מבין את זה לגמרי.

לדעתי גם בשנה שעברה כבר הבנתי את זה, אבל אי אפשר לכעוס על אורון כי אני לא יודע בדיוק מה היה שם והוא גם נראה ילד נחמד.

עובר עכשיו אוטובוס אחר. לא שלי. אני רואה ילד שנשען על הזגוגית ומסתכל עליי. ואני מסתכל עליו. נראה לי שגם הוא מסתכל לי על העיניים. ואז האוטובוס נוסע. ואני שוב חושב את המחשבות האלה של הזמן האחרון.

כאילו, אני הרי נמצא כל הזמן עם עצמי. יש לי משהו בתוך הגוף שיודע על עצמי. על ערן, המאד ספציפי הזה. ההסבר הכי טוב שנתתי לעצמי, זה כמו בסרט. אני נמצא בתוך סרט והבימאי כל הזמן מתמקד בי. הולך לבצפר, לצופים, לכדורגל – כל הזמן מראים אותי. לפעמים מראים גם אחרים, אם הם מדברים איתי. כי הם באו לסרט שלי. אבל כשהם הולכים – הבימאי נשאר איתי. אני יודע שאולי לילדים אחרים יש את הבימאי שהולך איתם, אבל זה לא משנה – מבחינתי, הבימאי כל הזמן איתי. ואיך אני יודע את זה?

עכשיו, כשהסתכלתי לילד בעיניים, והוא לי – זה כאילו שנפגשנו שנינו באותו סרט. מראים עכשיו את שנינו, מסתכלים אחד על השני. אני בסרט שלו נגיד והוא בסרט שלי. אבל, זהו, האוטובוס שלו נסע, הוא יצא מהסרט וישר אפשר לראות שהבימאי נשאר איתי.

בעצם, אני שם לב שאני מחייך, יש לי ממש מזל ענק. כל הזמן הבימאי נשאר איתי. זה די מדהים אני חושב.

מאי 2019, שיטים

פורסם על ידי Eran Cohen

רוכב, כותב, חותר, בוחר (אופוזיציה בעיקר) ,יותר מחפש פחות מוצא חוזר, ושש לספר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: